🐕החוויה שלי מגיבוש עוקץ – מאת ד'

יום 1 – הקפצה, הליכה, ומבחן חברתי ראשון

הכול התחיל בהקפצה מפתיעה. בלי הרבה דיבורים – תיק על הגב, ויוצאים ברגל לעבר שטח הגיבוש. כבר שם לקחתי יוזמה – סחבתי ציוד, דאגתי שכולן יאכלו לפני שאני בכלל ניגשתי לאוכל שלי. הבנתי שזו לא רק תחרות פיזית – זו תחרות של אופי. כשהגענו לשטח, התחלנו בדינמיקה קבוצתית של בניית אוהל. לא חיכיתי שיגידו לי מה לעשות – הצעתי שיטה שהמצאתי במקום, וראיתי את הקבוצה זורמת איתי. זה עבד, וזה הרים לי.

יום 2 – עבודת צוות תחת לחץ, והתחלה של כאבים

פתחנו את היום בדיון קבוצתי. היה צריך להביע דעה על נושא כלשהו ולנסות להגיע להסכמה. הרגשתי שהרבה מנסות להילחם על המיקרופון – אז בחרתי להוריד את הווליום ולעזור לקבוצה להתנהל – לגרום לכולן לדבר בתורן. לא ניסיתי "לשלוט", רק לוודא שיש מרחב לכולם. אחר כך עשינו אקט לופ עם ג’ריקנים – הלוך וחזור בלי לעצור. היה מאתגר מאוד, מבחן מנטלי, אבל האימונים באינסיין הכינו אותי כמו שצריך. לא ויתרתי– זו הייתה הצלחה בפני עצמה. המשכנו לאקט אלונקה סוציומטרית – בהתחלה לא עליתי, אבל מהסיבוב השלישי לא ירדתי מהאלונקה בכלל. יותר מ־20 סיבובים. החזקתי חזק, דחפתי, הובלתי.

יום 3 – זחילות, הובלה והוכחת יכולת

ביום השלישי התחלנו בעוד משימה קבוצתית – הפעם משהו כמעט בלתי אפשרי. החלטתי להוביל. חילקתי תפקידים, נתתי כיוונים. כמעט הצלחנו, אבל הזמן נגמר. הרגשתי שאני לוקחת פיקוד – ובדרך שלי. משם עברנו לזחילות וסחיבת שק – משהו שמאוד הזכיר לי את האימונים באינסיין. הרגשתי כמו בבית. נתתי את כל כולי, עשיתי שני סיבובים יותר מכולן, נכנסתי חזק. מגבשים חיצוניים (לא מהצוות שלי) אפילו שמו לב – זה היה רגע שיא. בערב הייתה הרצאה אישית – דיבור של שלוש דקות מול המגבשים.  בזכות התרגולים של דיבור מול קהל באינסיין, הייתי מוכנה בצורה מיטבית, דיברתי בדיוק בכמות הזמן שהיינו צריכים. הרצאה אמיתית עם תוכן, לא סתם קשקושים כדי להעביר את הזמן.

יום 4 – מבחן אחרון וראיון מכריע

היום האחרון התחיל עם פירוק והרכבה של נשק תחת דופק גבוה. ספרינטים, פירוק, הרכבה – ומיקום לפי ביצועים. עליתי מהר על השיטה – הייתי בין הראשונות כל פעם. ואז הגיע הריאיון. זה היה החלק הכי רגיש. בסופו, המראיין ביקש ממני לדרג את עצמי ביחס לשאר הבנות. עניתי "שלישית", לא כי לא הרגשתי חזקה – אלא כי לא רציתי לצאת "חיה בסרט". הוא עצר אותי ואמר: "את יודעת שרק שתיים מתקבלות, נכון? אם את שלישית – את בחוץ". אמרתי שאני סומכת עליהם שיבחרו נכון.

ואז – זה קרה

התקבלתי. לעוקץ. הגשמתי חלום.
והאמת? הרבה מזה זה בזכות אינסיין. אני לא אשכח את האימונים הראשונים – הייתי אחרונה בהכול. אבל המאמנים  לא ויתרתו עלי. הם נתנו לי בית וחיזקו אותי – מנטלית ופיזית. היום אני לוחמת. והאמת? אינסיין בשבילי זה לא רק כושר קרבי – זה משפחה.

טיפים שלי לגיבוש

• תבואו ליהנות – כן, גם מהקושי. תראו בזה חוויה.
• תגדילו ראש תמיד – לדאוג לאחרים, לקחת אחריות, להוביל בלי שיבקשו.
• תשדרו ביטחון – גם אם אתם לא בטוחים. חיוך, מבט בעיניים, גב זקוף.
• כואב? תמשיכו – זה זמני. ויתור כואב הרבה יותר.
• תתנדבו כל הזמן – כשרוצים מישהו – תקומו ראשונים.
• תהיו חברים טובים, גם כשלא רואים אתכם. זה חוזר אליכם.
• תכבדו אחרים בדיונים – לא לקטוע, לא להשתלט. תנו מקום גם לשקטים.
• בריאיון – תהיו כנים, בטוחים, חיוביים. לא צריך להיות מושלמים, רק אמיתיים.
• תהיו עצמכם – לא צריך לשחק תפקיד.
• תחזקו את עצמכם בראש – אחרי כל תרגיל, טוב או פחות.
• תשדרו חיוביות – אפילו "כיף לי בבוץ" אם צריך.
• תחייכו – גם כשקשה. זה נותן כוח.
• משימה אחת בכל פעם – אל תחשבו קדימה מדי.
• תפרגנו לעצמכם – גם כשלא הלך מושלם.
• בספרינטים – תסיימו זקוף, רגועים.
• תובילו – גם בלי שמבקשים.
• תבואו מוכנים לראיון – לדעת למה אתם פה.
• אל תשקרו – תעמדו מאחורי מה שאמרתם.
• תמיד תנו את הכי טוב שלכם.

אם גם אתם חולמים להגיע ליחידות המובחרות – אל תוותרו. תנו לעצמכם את הסיכוי. ואם אתם מחפשים מסגרת שתלווה אתכם באמת – אינסיין זו הכתובת.

בהצלחה!